העדשה האדישה

מי הוא גארי שרמן? הבמאי האמריקאי הגיע משום מקום, צץ באנגליה בתחילת שנות השבעים, שם ביים את Death Line (הידוע גם בשמו Raw Meat), אחד מהסרטים הבולטים של רנסאנס האימה הבריטי, ונעלם שוב. היעד הבא היה ארה"ב, שם ביים, כמעט עשור מאוחר יותר, את המוות המכושף ו-Vice Squad, שתי קלאסיקות מתח-אימה מזן הגריינדהאוס ומתקופה בה הפורמט עמד להגיע לסיומו. בהמשך העשור, שרמן היה אחראי על כמה סרטי ז'אנר זניחים (ביניהם אחד מהמשכוני פולטרגייסט) ונעלם בשנית אל תוך נבכי הטלוויזיה האמריקאית. סרט הקאמבק שלו, 39: A Film by Carroll McKane, הושלם לפני שנה ובימים אלה עושה סבב פסטיבלים ברחבי העולם.

להלן סצנת הפתיחה מתוך המוות המכושף. שימו לב לעבודת האיפור של סטן וינסטון, לצילומים של סטיבן פוסטר (שיצלם שני עשורים מאוחר יותר את דוני דארקו) ולמשחק של ליסה בלאונט הנשכחת בתפקיד הנערה על החוף. וכמובן להתחכמויות מציצנות-צילום-אלימות בסגנון היצ'קוק ודה פלמה.

בלייק אדוארדס וג'ולי אנדרוז הם אחד הזוגות הוותיקים בהוליווד. השניים נפגשו באמצע שנות השישים, כאשר הקריירות של שניהם היו בשיאן. אדוארדס רכב על הצלחתם של ארוחת בוקר בטיפאני ושני הסרטים הראשונים בסדרת הפנתר הוורוד. אנדרוז הייתה אחת הכוכבות גדולות בעולם, לאחר שכיכבה במארי פופינס (1964) וצלילי המוזיקה (1965), הסרט הכי קופתי של העשור. שנים ספורות לאחר מכן, אדוארדס הוציא תחת ידיו ארבעה כשלונות ברצף ונאלץ לחזור לסרטי הפנתר הוורוד כמעט בניגוד לרצונו, רק כדי לשרוד. אנדרוז הפכה משחקנית מבוקשת לפרסונה נון גרטה במהירות כמעט חסרת תקדים – לאורך שנות השבעים והשמונים היא הופיעה על המסך הגדול לעיתים נדירות בלבד, כמעט תמיד בסרטיו של בעלה.

בין לבין היו שני סרטים, שהפכו בכוחות משותפים את אנדרוז מהבטחה גדולה לאכזבה גדולה. אחד מהם היה Star של רוברט וייז (1968), שביים את אנדרוז גם בצלילי המוזיקה. אם הלהיט הקודם עלה בזמנו שמונה מיליון דולר והכניס 160, Star עלה פי שניים והחזיר רק שליש מתקציבו, אחד חלקי ארבעים מההכנסות של צלילי המוזיקה.

באותה שנה החלו צילומיו של Darling Lili, שיתוף הפעולה הראשון (מתוך שמונה) בין אנדרוז ככוכבת ואדוארדס כבמאי-תסריטאי. הסרט יצא ב-1970 והיה גם הוא לכשלון מהדהד – תקציב של 25 מיליון, הכנסות של חמישה. הוא היה אחד האחרונים, אם לא האחרון, של המיוזקלים האפיים של שנות השישים. מחזמר קומי-רומנטי ארוך, נפוח, עם סצנות קרב רחבות היקף (זמן ההתרחשות הוא מלחמת העולם הראשונה), ובכיכובם של אנדרוז ורוק האדסון. שני עשורים מאוחר יותר, אדוארדס קיצר את הסרט ב-22 דקות ושינה את הטון מקומדיה קלילה לכיוון דרמטי יותר. גרסה קצרה זו היא היחידה שקיימת כרגע בפורמט די.וי.די., וגם בגרסה זו, הסרט ארוך מדי, עמוס מדי, לא משכנע מספיק, כמו סרט של לוביטש עם יותר תקציב ופחות תובנות אנושיות.

סצנה אחת ראויה לציון היא קטע ובו אנדרוז (המגלמת רקדנית-זמרת) מבצעת נאמבר מפתיע. Darling Lili היה אחד הסרטים הראשונים בהם ניסתה לשנות את התדמית הנקייה שלה, מגמה שנמשכה לאורך עשרים השנים הבאות.

ב-1981, עשה אדוארדס את מהומה בהוליווד, סאטירה הוליוודית אוטוביוגרפית המתארת את תהליך הפקתו של Darling Lili. אנדרוז שוב מופיעה באחד התפקידים הראשיים ותורמת נאמבר מוזיקלי נוסף.

בחצי הדרך בין ימי יין ושושנים לבין רקוויאם לחלום, נמצא הדחיפה לצמרת, סרטו של הרולד בקר מ-1988. כל השלושה מתארים מערכת יחסים המתפרקת לגורמים עקב התמכרות בני הזוג לסמים או אלכוהול. ימי יין ושושנים מטפל בנושא ההתמכרות במסגרת של דרמה רצינית, ורקוויאם לחלום גובל בסרט אימה, אך הדחיפה לצמרת בוחר בדרך שלישית. ניתן להגדיר את סגנון הסרט כקאמפ. קיצוני. טהור. טוטאלי. המשחק (של ג'יימס וודס ושון יאנג) הוא תיאטרלי ומוקצן, העלילה מתרוצצת באופן שרירותי בין שיאים לשפלים, בין אושר לסבל. האם זוהי קומדיה? פרודיה? האם ההומור מקרי או מכוון? לא ברור. הקונספט הבסיסי מציע ביקורת חריפה למדי על אתוס המצליחנות האמריקאי ועל האידיאלים היאפיים של שנות השמונים. אך מרוב היער, שנראה כמו מלודרמה זולה משנות החמישים, קשה לראות את העצים.

שימו לב לסיקוונס הבא. קודם החבר מדרדר לסמים את הבעל, דקה לאחר מכן הבעל משחית את האישה.

לכבוד צניחת הדולר הבאה עלינו לטובה, העליתי ל-YouTube את הסצנה הבאה מתוך סרטו של אלן ג'יי. פאקולה, במעגל הכסף. הסרט הוא מ-1981, כמעט עשור אחרי תקופת השיא של פאקולה בתחילת-אמצע שנות השבעים. הוא מציע מעין שילוב מוזר בין מותחן פרנואידי, ז'אנר בו התמחה פאקולה עד אז, לבין מלודרמה נשית, בסגנון הקולנוע ההוליוודי של שנות הארבעים. הצירוף לא ממש עובד, אבל מציע הצצה מעניינת אל תוך העולם הפיננסי של התקופה, נקודת מפנה בין הליברליזם של שנות השבעים לתאוות הבצע הרייגניסטית של שנות השמונים. למרות החשיבות של הנושא בתקופה זו, עולם הכלכלה נעדר מהקולנוע לאורך שנות השמונים. רק ב-1987 נזכר בו אוליבר סטון ועשה את וול סטריט, אבל בשלב הזה הבורסה התמוטטה והחגיגה נגמרה. לקראת סופו של במעגל הכסף, מופיע המונטאז' הבא (מונטאז' מפורסם אחר של פאקולה ניתן לראות כאן), המתאר את קריסתו של הדולר ונפילת הבורסות ברחבי העולם.

השנה היא 1988. ליאם ניסן, חמש שנים לפני רשימת שינדלר, מגלם במאי סרטי אימה פסיכוטי. ג'ים קארי, שש שנים לפני אייס ונטורה, מזמר את Welcome to the Jungle של גאנז אנד רוזס ומתפגר ממנת יתר. פטריסיה קלרקסון, עשור-פלוס לפני שהפכה לשם מוכר, מתבזבזת בתפקיד האינטרס הרומנטי הגנרי. והסרט הוא הימור מסוכן, הפרק החמישי, האחרון והתמוה ביותר של סדרת הארי המזוהם בכיכובו של קלינט איסטווד.

בכל אחד מפרקי הסדרה, הארי נתקל בתופעה אקזוטית אחרת. בסרט הראשון זה היה ליברליזם, בשני שוטרים שלוקחים את החוק לידיהם, בשלישי נשים במדים. הפעם זוהי התשקורת. דמויות המשנה בהימור מסוכן לקוחות מעולם המדיה: קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה, עיתונות, יחסי ציבור. הפואנטה אמורה להיות שהאלימות שהארי מבצע בעוברים ושבים אינה יכולה להשתוות לניצול הציני של סבל בידי התקשורת. וכל זה כמובן מופיע במסגרת מוצר קולנועי אלים שמנסה לתרגם סבל פיקטיבי לכסף מזומן. הרעיון נחמד, אבל הסרט אינו בדיוק מועדון קרב. הוא לא באמת מנמק את הסתירה ולא משתמש בה כדי לבטא רעיונות מורכבים במיוחד על הקשר בין אלימות לייצוגיה בתקשורת. בעיקר הוא אומר את המובן מאליו והלא ממש נכון: אדם שרואה אלימות הופך אוטומטית לאלים. מאנקי סי, מאנקי דו.

בישראל Fade to Black הוא סרט איזוטרי לחלוטין. בארה"ב הוא קאלט זניח. יצירה של במאי אלמוני עם שחקנים אלמוניים, ומיקי רורק בתחילת דרכו. ועם זאת כל כך הרבה הבטחה.

אהבת קולנוע שהופכת לטירוף רצחני. צעיר נדחה על ידי החברה ומתעל את זעמו דרך האובססיה שלו לקולנוע, רוצח את האנשים שהתעללו בו ואיכזבו אותו במחוות חיות למפלצות של סרטי האימה הקלאסיים. מעין גרסת טראש להחולמים, או שרלוק ג'וניור, או שמא ערוץ זי: אובססיה מופלאה.

את הסיפור הבסיסי הגה, לפי הביקורת הזאת, המפיק אירווין יאבלנס, והוא העביר אותו לבמאי ורנון צימרמן כדי שיתרגם אותו לתסריט. מול צימרמן ניצבו אינספור גישות אפשריות: סרט אימה, קומדיה שחורה, דרמה פסיכולוגית. לפי הסרט המוגמר, הוא לא בחר באף אחת מהן, ובכולן בו זמנית. הסרט מדלג בין סגנונות וטונים ולא מצליח לעורר מחשבה, לרגש או לשכנע. תחילתו מזכירה את מרטין המופתי של ג'ורג' רומרו, שיצא שלוש שנים לפניו, אבל במהרה מתגלה שצימרמן אינו שואף לא לאותה רמה של דיוק פסיכולוגי ולא להזדהות עמוקה. אין כאן אפילו את התחושה החזקה של זמן ומקום שהעבירה בצורה כל כך מוצלחת את מצבו הנפשי של הגיבור המעורער.

מה שנשאר היא בעיקר סדרה של מחוות ריקות מתוכן, לסרטים שחלקם טובים וחלקם בעלי ערך איקוני בלבד. השחקנית האוסטרלית לינדה קרידג', שעשתה באותה תקופה קריירה קצרה מדמיון מעורפל למרילין מונרו, מגלמת את האינטרס הרומנטי. זריקת אישה בכסא גלגלים מגרם המדרגות, כחיקוי של נשיקת המוות. דרקולה, המומייה, פסיכו, אפילו כוכב מערבוני הילדים הופאלונג קאסידי. חלק מההתחכמויות מוצלחות יותר, חלקן פחות, אבל אף אחת מהן לא מהווה יותר משעשוע רגעי. הפוטנציאל של הסרט כאלגוריה לצדדים האפלים, אולי הטראגיים, של הסינפיליה לא מתממש.

אם הייתי מחלק נקודות על בסיס חיזוי העתיד, האיש בעל העדשה הקטלנית בוודאי היה זוכה בכולן. ב-1982 הבמאי-תסריטאי ריצ'רד ברוקס הסתכל על הלך הרוח של התקופה ועשה אחד ועוד אחד. הוא קיבל את מדיניות החוץ האמריקאית, טרור מוסלמי, תקשורת המונים ונפט. שני עשורים לפני אסון התאומים – מדהים!

או לא כל כך מדהים. ברוקס, בעצמו שריד של שנות החמישים, עשה סרט בסגנון ההיפר-אקטיבי של שנות השישים, עם התוכן של מותחני הפרנויה של שנות השבעים, בשנות השמונים הקונסרבטיביות. התוצאה היא סרט עמוס ומבולבל, והאבחנות הפוליטיות הולכות לאיבוד בין הסגנונות והרעיונות המתנגשים. שון קונרי מככב בתור כתב טלוויזיה אופורטוניסטי שיוצא למדינות ערב ומסתבך בפרשת ריגול. במהרה כולם מתחילים לירות בכולם, פצצות מזוודה עוברות מיד ליד, ומחבלים מתאבדים תוקפים את ניו יורק.

הסרט מנסה להציג את השחיתות של הממשל האמריקאי וחוסר האחריות של התקשורת במונחים של סאטירה וקומדיה שחורה, והוא מזכיר גם את רשת שידור וגם את ד"ר סטריינג'לאב. אבל לברוקס אין לא ניסיון ולא מיומנות בסרטים מהסוג הזה והוא (כהרגלו) מעדיף להטיף. הסאטירה לא ממוקדת, הקומדיה לא מצחיקה, הריגול נטול מתח, וכל כמה דקות הסרט נעצר כדי שברוקס יוכל להסביר לנו, במונולוגים ארוכים, למה הוא התכוון ולא הצליח להמחיש באמצעים דרמטיים. למעשה, ברוקס מתריע על כשלים וסכנות רק כדי לעשות להם טריוויאליזציה (הטרוריסטים מתפוצצים במופע זיקוקים אור קולי, בלי לפגוע באף אחד מלבד עצמם). למרות האלמנטים הנבואיים זהו בעיקר קוריוז: דידקטי ולא קוהרנטי, מצביע על הבעיה אבל לא מצליח להגיד עליה שום דבר בעל ערך.

יש לי חיבה פרברטית לסרטי נעורים משנות השמונים. הם נדושים, הם מיושנים, הם קונבנציונליים, ועדיין יש בהם עוצמה ראשונית שסרטי שנות התשעים והאלפיים, האירוניים והפוסט-אירוניים, לא הצליחו לשחזר.

אבל במעריץ אלמוני אין שום עוצמה ראשונית. באתי אליו עם ציפיות לעוד קומדיה עם טינאייג'רים מקרטון, אבל מצאתי בו משהו באמת ייחודי ומעניין. לצד שעשועים מסוכנים (Risky Business, 1983), זוהי קומדיית הנעורים היחידה שראיתי שמשתמשת בז'אנר השמרני לצרכים חתרניים למהדרין. ועוד בשיא כהונתו של רייגן, אחת התקופות הקונפורמיסטיות ביותר של הקולנוע האמריקאי.

הסרט עוסק במשולש רומנטי טיפוסי לז'אנר: גיק (סי. תומס האוול) מול שתי בחורות, מלכת הכיתה (קלי פרסטון) וידידה ותיקה ואפלטונית (לורי לוכלין). הוא מאוהב באחת מהן (נחשו איזו), השנייה שולחת לו מכתבי אהבה אנונימיים, והוא בטוח שהמכתבים מגיעים מאהובת ליבו. בשלב מסוים הידידה מחליטה לעזור, וכותבת מכתבים בשמו של הבחור חזרה אל המלכה. אבל ככל שהמכתבים מתרבים ועוברים ידיים, הוריהם של הילדים נגררים לתוך הסיטואציה. אביו של האוול מוצא את אחד המכתבים וחושב שהוא מיועד אליו, ושהוא נכתב על ידי אמה של פרסטון. תוך זמן קצר גם בני זוגם של השניים מצטרפים לפרשה.

ארבעת דמויות ההורים מתחילות את הסרט בתפקיד המקביל לתפקידי המשרתים בקומדיות שייקספיריות, של קומיק ריליף גס ומוקצן המשלים את הדרמה וההומור המעודן של דמויות האדונים. אבל במהלך כמעט דאגלס סירקי, הבמאי דיוויד גרינוואלט מנטרל את הקונפליקטים של הילדים וחושף אותם כשטחיים, נדושים, טריוויאליים. במהרה ההורים מתחילים לקבל עומק ונפח, בעוד הילדים נסוגים אל תוך הרקע. כאשר ההורים מגלים את המכתבים ומתפתים לחשוב שהם מושא אהבתם של אחרים, נפתח צוהר לתשוקותיהם הכמוסות ביותר, ומתגלה לא רק ההזדמנות לבגידה בבני זוגם אלא גם צורך עז לנצל אותה. מסכת הקונפורמיות נושרת במהירות ובקלות מטרידות כמעט.

חמש עשרה שנה לפני אמריקן ביוטי, גרינוואלט מסתכל על הפרברים האמריקאים ורואה מורת רוח, פשרות, חרטה על בחירות מוטעות. כל מה שהדמויות צריכות זה התירוץ הקלוש ביותר, והן מוכנות לזרוק את כל מה שיש להן עבור סיכוי קטן לאושר. ובאותה קלות, כשהאמת יוצאת לאור, הן מוותרות על הסיכוי הזה. בלי המסכה לא נשאר להם דבר.

רוברט בנטון הוא מומחה לתרבות הפופ האמריקאית. מאז שהיה הכתב לענייני הצייטגייסט עבור המגזין Esquire בשנות השישים, בנטון הספיק להשתתף בכתיבת התסריטים של בוני וקלייד (תרגום סרטי הגנגסטרים של הוליווד הקלאסית למונחים מודרניסטיים), מה נשמע דוק (כנ"ל לקומדיות המטורפות), והסרט הראשון בסדרת סופרמן. לאחרונה כתב (עם ריצ'רד רוסו) את קרח דק, סרט שמתכתב עם פילם נואר והמותחנים המחוספסים של שנות השבעים. בתור במאי, בנטון ידע מעט הצלחות גדולות (ע"ע קרמר נגד קרמר) וביניהן הרבה כשלונות, רובם מסחריים, חלקם גם אמנותיים (ע"ע הכתם האנושי). ניתן להבין את הכשלונות האלה דרך חוסר היכולת של בנטון למצוא איזון בין תפקידו כמתעד המיתולוגיה האמריקאית לבין עיצוב המיתולוגיה לכדי יצירות שלמות ואחידות באמצעות המדיום הקולנועי. או, במילים אחרות: בתור תסריטאי יש לו רעיונות טובים, חבל רק שהוא מתעקש לביים אותם.

נאדין הוא ניסיון של בנטון ללקט כמה פריטים מהזיכרון הקולקטיבי ולהלביש אותם על מבנה של פסטיש פוסטמודרניסטי, שהיה ב-1987 עדיין בחיתוליו. זהו מותחן קומי המתרחש בטקסס של שנות החמישים והעוסק בבני זוג פרודים (ג'ף ברידג'ס וקים בסינגר, שבע עשרה שנים לפני דלת נסתרת) המנסים להתעשר באמצעות גניבת מסמכים סודיים. הסרט משלב שני תתי-ז'אנר עתיקים: פילם נואר לייט (מסוג הסרטים בהם כיכב רוברט מיצ'ם בשנות החמישים) וקומדיה רומנטית מהזן של נשואים-גרושים-נשואים שפרח בשנות השלושים והארבעים (האמת האיומה, נערתו ששת). בקומדיות אלה, זוגות נשואים כוננו מחדש את הזוגיות שלהם באמצעות רומנים עם אחרים, דבר שבוודאי נראה מהפכני באמצע המאה שעברה. אצל בנטון הפרובוקטיביות הופכת לנוסטלגיה והדמויות לארכיטיפים, סימנים ריקים מתוכן.

הסרט סובל מפער קיצוני בין סגנון לתוכן, הנובע כנראה ממחסור במודלים של קולנוע פוסטמודרניסטי בידורי בשלב כה מוקדם של התפתחותו. בעוד התסריט זועק לבימוי המסוגנן של האחים כהן (סרטם השני של הכהנים, בייבי אריזונה, יצא גם הוא ב-1987), בנטון נוקט בגישה ריאליסטית למדי ושולח רמזים מטעים לקהל. התוכן הוא של בי-מובי קליל, שטחי ומגוחך, אבל הבימוי של בנטון משטח את ההומור. בנוסף, הניסיון לדחוס כמות גדולה של סגנונות וטונים – מתח, קומדיה, אקשן, רומנטיקה – לתוך סרט באורך 78 דקות יוצרת מכלול לא משכנע שמורכב מחלקים פגומים. הסרט לא מצחיק ולא מותח, האקשן נראה חובבני והרומנטיקה מאולצת. אחרי כישלון נוסף (בילי באת'גייט), בנטון מצא את דרכו מחדש עם לא פראייר של אף אחד, שיר הלל לאייקון האמריקאי שהוא פול ניומן, שחקן שאינו מצריך כישורי בימוי.

כשיצא למסכים ב-1987, הבטלנים מאישתר נחשב לקטסטרופה, בזבוז עצום של כישרון וכסף. מה שהתחיל כקומדיה מינורית על זוג זמרים כושלים (וורן בייטי ודסטין הופמן) שמסתבכים בפרשת ריגול בארצות ערב, התנפח לאפוס עם תקציב שנע בין שלושים לחמישים מיליון דולר (פי שתיים עד שלוש מלהיטים של אותה שנה כמו חיזור גורלי או בוקר טוב ויאטנם), נכשל בקופות, הוכרז כאחד הסרטים הגרועים בתולדות הוליווד וחיבל בקריירה של הבמאית-תסריטאית איליין מיי. בראיון שנערך לפני מספר חודשים (ויה יאיר רוה), מיי טענה שהסרט למעשה הצליח בקרב הקהל בהקרנות טרום-בכורה והדיווחים השליליים בעיתונות והכישלון הקופתי נגרמו על ידי הנהלת אולפני קולומביה. למי להאמין?

למיי, עם הסתייגויות. הסרט אינו יצירת מופת ובמידה מסוימת הכשלון שלו מובן, אם כי מימדי הכשלון בכל זאת מרשימים למדי. הביקורתיות כלפי הממשל והצגת עמדה שמאלנית-ליברלית בעידן רייגן בוודאי לא עזרו, אבל אולי החטא הגדול של הסרט היה חוסר התאמה לסגנון האולטרה-אירוני של הקומדיות של שנות השמונים. הסרטים האלה הציבו פליטי SNL כגון ביל מאריי, דן אקרויד וצ'בי צ'ייס מול אסונות קיצוניים ודמויות סמכות מופרכות, כאשר הגיבורים הגיבו לשניהם בסרקאזם ואנדר-סטייטמנט כמעט פסיכוטיים. למרות האופי האנטי-ממסדי, הסרטים לא היו ביקורתיים כלפי הממסד אלא דגלו בהנחת היסוד שכל מה שמזוהה עם הממסד הוא אוטומטית שלילי, וכל מה שמתנגד לו הוא חיובי. כל עוד הגיבורים היו משמעותית יותר אינטליגנטיים, מוכשרים וציניים מכל דמות אחרת, לא היה שום ספק או אמביוולנטיות לגבי מה הצופה היה אמור לחשוב ועם מי להזדהות. הבטלנים מאישתר, לעומת זאת, מקפיד לשלוח רמזים סותרים ומנסה למנוע איזון ושאננות. עשר שנים לפני יוצרים כמו וס אנדרסון או טרי זוויגוף, זה עלול היה להיראות מהפכני מדי.

ב-2006, אישתר נראה בו זמנית מיושן ומתקדם, לזמנו ולזמנינו. הדיאלוגים הכמו-מאולתרים איבדו מעט מהחן שלהם, אבל האבחנות הפוליטיות נראות רלבנטיות מתמיד. הסרט מתרחש ברובו במרוקו ועוסק בסכסוך מקומי בו מעורבת ממשלת ארה"ב. בייטי והופמן מגיעים למקום ומגויסים במהרה למאבק שאין בידם את הכלים להבין אותו. ארה"ב, המיוצגת על ידי זוג החובבנים מצד אחד וסוכן CIA מניפולטיבי מצד שני, מחולקת בין תמימות קיצונית לציניות קיצונית ואינה מסוגלת לאחד בין שני הניגודים. הסרט משכיל לנתח את המנטליות האמריקאית, האטימות כלפי תרבויות זרות והנטייה להבין סוגיות מורכבות באופן פשטני ובמונחים רגשיים בלבד. ולפעמים זה אפילו מצחיק.